והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

"ולא נוותר על גרגר של רעיון": עיון ב"מדרש יונתי" (טור למיטיבי לכת)



מוקדש לדעאל, אחי הצעיר. אוהב שירה ויודע ספר.

לפני מעט יותר משתים עשרה שנה הלך מאיר אריאל לעולמו בהפתעה גמורה, לאחר סיבוך מהיר וקטלני של קדחת הבהרות, והשאיר רבים מאוהביו, ביניהם כותב שורות אלה, בהלם מוחלט ובתחושה חדה ומכאיבה של אובדן. במאמר זה ניסיתי להראות כי מעבר לכשרונו יוצא הדופן ככותב, ומעבר לשליטתו הוירטואוזית בשפה העברית - ניחן מאיר גם בתבונה בהירה ובחושים מחודדים, שאיפשרו לו לראות למרחוק ולהפוך מעין נביא בעירו. יהיו הדברים הצנועים שיובאו כאן נר לזכרו.

***
בשנת 1987 יצא לאור תקליטו הרביעי של מאיר, "ירוקות" (שם שחתם את מחרוזת שמות תקליטיו הקודמים "שירי חג ומועד ונופל" ו"וגלוי עינים").
על אף שעד לאותו הזמן כבר נתפרסם מאיר כמי שעשה בעברית כבתוך שלו וגילה בקיאות מרשימה בתנ"ך ובמקורות יהודיים נוספים - דומה כי הרצועה הרביעית ב"ירוקות", "מדרש יונתי", היתה ועודנה בגדר חידוש. שכן השיר, כפי שמעיד עליו שמו, הוא למיטב ידיעתי בין השירים היחידים בתולדות השירה העברית החדשה העוסק באופן פעיל במדרש רעיוני של פסוק מקראי, ואולי היחידי העושה כך תוך התבססות על מדרש קדום (מכילתא דר' ישמעאל) המתייחס לפסוק זה. מעבר לכך, קיימים ב"מדרש יונתי" מוטיבים מרתקים נוספים - בהם שיבוצים מקראיים שלמים, וריאציות מבוססות מקרא ומדרש וכן מעבר לשלב של תוכחה הולכת ומתעצמת הנקראת בסגנון נבואי - ההופכים אותו ליצירה מיוחדת במינה בנוף השירה הישראלית.
שמו של השיר כבר מצביע על הציר המרכזי סביבו הוא סובב: פסוק מתוך שיר השירים והמדרש שנדרש עליו במכילתא ובשיר השירים רבה:
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:
(שיר השירים ב, יד)
ומדרשו:
למה היו ישראל דומים באותה שעה (יציאת מצרים)? ליונה- שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה - אם תכנס לפנים, הרי הנחש! ואם תצא לחוץ, הרי הנץ! כך היו ישראל דומים באותה שעה: הים סוגר, ושונא רודף...
(מכילתא דרבי ישמעאל לפרשת "בשלח", פרשה ב, ד"ה "ויאמר משה")

הפסוק ומדרשו מופיעים בשיר באופן גלוי וברור בבית השלישי, אולם נראה כי השיר כולו סובב סביב היסוד הרעיוני המגולם בהם, כפי שהבינו מאיר.
הפירוש המוצע כאן ערוך כנגד בתי השיר וינסה להסביר הן את משמעותו של כל בית כשלעצמו, והן את מקומו בתמונת השיר הכוללת.


שאלו על לב ירושלים
שאלוה לשלומה
אבנים בלב ירושלים
כיכר השוק הומה.
בשקרים ועוול מתעטפת
לרגל מלאכת החומה
אך מבעד לצעיף נשקפת
עירנו עירומה.
שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק
רק למה באנו הלום?
החלמנו חלום?
הניקץ היום?

השיר פותח בוריאציה המבוססת על הפסוק המפורסם מתהילים: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
אך בעוד השאילה המקורית בתהילים נשאלת בערגה אוהבת - כאן, דומה, יש בה מן הלגלוג וההתרסה. האבנים בלב ירושלים (הכותל המשוחרר, אך אולי גם רמז מקדים להתאבנות לבה של העיר) וככר השוק ההומה (מענה ברור לנעמי שמר) אינם נותנים מזור לכותב, באשר נדמה כי תחושות הגעגוע היוקדות המוכרות מ'ירושלים של זהב' התחלפו באחרות.
ירושלים (מדינת ישראל) מתגלה כמתעטפת בעוול ובשקרים לרגל 'מלאכת החומה', ביטוי שאול מנחמיה ה, טז (וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה). במקור נעשה בו שימוש כדי לתאר את בנייתה המחודשת של חומת ירושלים בימי שיבת ציון, אך כאן הוא מושאל כדי לתאר את מגמות ההתפשטות וההתנחלות שעקבו את הכיבושים הנרחבים במלחמת ששת הימים. לדעת מאיר, אלה מתבצעות בלהיטות חמדנית, דורסנית, ומותירות את מבצעיהן עירומים מוסרית מבעד לצעיף הפטריוטיות הלאומית. גם דיבורי השלום של ירושלים ביחס לשכניה הם לדעתו נבובים, דיבורים בעלמא, היות ו'אין שלום בלי צדק', והצדק הלוא נעדר ממחוזותיה.
התנהלותה של ירושלים נתפסת בעיני מאיר כהתנהלות בתוך חלום משכר, ללא מודעות אמיתית להשלכות המוסריות והקיומיות העלולות לצמוח ממנה. שאלותיו נוקבות: האם זוהי המטרה אליה שאפנו? באיזה מן חלום אנו נמצאים? האם ניקץ ממנו בטרם יהיה מאוחר מדי?
 
יונתי שוב בחגווי הסלע
מרטט הנץ מעל
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל
זה - ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה - הארצות שמסביבנו
אנחנו זמרתם.
זו - אותה השיירה בדרך
הפונה לים.
דולק בעקבותיה מלך
מרוח בדם,
מידבר, חייתו - גם,
עלינו הם כולם.

מאיר מדמה את המצב הנוכחי למצב בו נמצאו בני ישראל ביציאתם ממצרים, המתואר באופן ציורי במדרש הנזכר: היונה (בני ישראל) מטפחת בכנפיה לפני נקיק סלע. מעליה מרחף הנץ הרוצה לדורסה, ובסתר הנקיק פוער הנחש ('הנפתל') את פיו לבלעה; מכאן פרעה הרודף בראש צבאו, ומכאן ים סוף הגועש: "הים סוגר ושונא רודף".

מצבה של ישראל היום, לפי מאיר, איננו שונה מהותית מן המצב אותו מתאר המדרש. המדבר שסביבנו על יושביו - גוש גדול ומאיים שלא השלים עדין עם נוכחותנו כאן ("אנחנו זמרתם" - זִמרה במשמעות תנובה/יבול/ציד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם", בראשית מג, יא) - נמצא לפנינו, ובגבנו ארצות הים, המערב, הבוחש בקלחת המזרח-תיכונית מכוח האינטרסים שלו (תשוקתם?). כאן הנץ וכאן הנחש. אין לאן לברוח.


איך ירושלים מתיפיפת
ורוקדת ברבים
משתתפת בטח משתפשפת
עוטיה על עדרים.
שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בחצריה
וכל חצר חומה.

ירושלים, לא באמת מודעת להתנהלותה, ממשיכה להתיפיף, לרקוד בפרהסיה באקסטזה, מתעלמת מהשלכות מעשיה על המרחב העוין שסביבה, משלה את עצמה כיושבת לבטח, תוך שהיא הולכת ומשתפשפת, מתחכּכת עם שכניה ו'עוטיה על עדרים' תוך התהליך המסיבי של התפשטותה ('עוטיה על עדרים' היא וריאציה נפלאה על פסוק אחר משיר השירים "הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים שלָמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", שה"ש א, ז. במקור מפצירה האהובה בדוד לומר לה היכן הוא, כדי שלא תהא כפושטת שוב ושוב על עדרי חבריו, מתוך ניסיון נואש למצאו. אולם מאיר מחסיר כאן במתכוון את כ"ף הדמיון ומייחס לירושלים את משמעותה המקורית של "עוטיה": פושטת, בוזזת, גוזלת). 
משרי ירושלים, לפי מאיר, ודאי לא תבוא הישועה, להיותם חסרי שיעור וקומה. הם שבויים בחלום המשכר של הנצחון וההתנחלות שבעקבותיו, ואינם מתעלים לראות את הסכנות האורבות לפתחם. אך המרחב המצומצם שבין 'הארצות שמסביבנו' לבין הים שמאחורינו קטן מדי לתמרונים ראוותניים, והוא משול לחבית חומר נפץ שרק גפרור חסר כדי לפוצץ אותה על ירושלים עצמה.

וכבר היינו בתנור,
עכשיו על המחבת.
מתפמפמים כבוד שכור,
מתפצפצים מעט,
נשרפים כמעט,
נצרפים לאט.

המלים 'וכבר היינו בתנור' מכוונות לדעתי לשואת יהודי אירופה, לאמור: בכבשני מחנות המוות כבר היינו, אולם בל נשכח כי גם כעת איננו על קרקע בטוחה, כי אם 'על המחבת' - פיסת קרקע דקה שמתחתיה בוערת אש המאיימת תדיר לעלות מעלה. הכבוד הקולוניאלי ה'מתפמפם' כאן הוא לדעת מאיר לא יותר מאשר כבוד שֹכור, לא קבוע, ארעי - באשר הגלגל עלול בכל רגע להתהפך על צירו.

מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר, תן גם לסכין לנוח -
כן, רד מהסכין

מחאתו של מאיר, נראה, מופנית כאן כלפי צחצוח החרבות של מי ממנהיגי ירושלים, השש, באופן נמרץ מדי אלי קרב. מאיר מואס בבחירה החוזרת ונשנית של צעדים העלולים בסופו של דבר להביא למימושן של אופציות צבאיות. 'די כבר, תן גם לסכין לנוח' - שכן ככלות הכל, מה הטעם בעוד סיפוח, הגורר עוד התגרות מסוכנת, אם ממילא לא מכובדים ערכיה האמיתיים של בעלות האדם על אדמתו?

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל,
בחסות חשיכה, בחסינות מושל?

סיפוחן של האדמות מונע לדעת מאיר משיקולים הזרים לערכים האמיתים של יחסי אדם-אדמה, המגולמים במצוות השמיטה ומדגישים את האלמנט הארעי, הלא מוחלט, בבעלותם של בני האדם על אדמתם. הוא חרד מן השיח הלאומני-משיחי ששטף את הארץ אחרי המלחמה ונתן הכשר מוסרי להשתלטות להוטה על עוד ועוד אדמות בשוּרה של מחטפים מפוקפקים ערכית ("חסינות מושל", רמז ברור לשלטון הצבאי בשטחים שנכבשו, שאיפשר את התהליכים הללו). שאלותיו של מאיר שבות ועולות, נוקבות יותר ויותר:

הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?

ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - גאולה לא נותן?
או אולי אצבעותיך ההדוקות מאד מאד מאד מאד מאד
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר? מתורגלות לשמוט?

האם זו הגאולה המקווה? האם אלו הם פניה? האם הבעלות על האדמה משמעותה תאוות קנין והתפשטות ותו לא? ומה שווה עוד ריבונות סתמית על אדמה אם היא מושגת בספק מרמה, בחשד גזל, 'כגנב במחתרת'? נדמה לי כי בשימוש במונח "גאולה" מכוון מאיר את חיציו אל אנשי גוש אמונים, ממובילי מפעל ההתנחלות, שמיהרו אמנם להכריז על הניצחון כ"ראשית צמיחת גאולתנו" אך בד בבד כשלו לראות את המחיר המוסרי הכבד שגבו פעולותיהם ולא השכילו להבין כיצד התנהלותם נוגדת הלכה למעשה את רוח התורה בשמה פעלו. שכן, כאמור, מהי רוחה של מצוות השמיטה המקראית אם לא ההכרזה כי אדמה היא אדמה היא אדמה; אכסניה נדיבה המעניקה חיים לבני אדם בני חלוף, ולא שטח טריטוריאלי שיש לכבוש ולבעול?; כי קנין האדם את אדמתו הוא תמיד זמני, ארעי, לא מוחלט?
מאיר מציין כאן מכירת אדמה בשנת שמיטה - מושג שאיננו קיים במסגרת מצוות השמיטה המקראית והורתו בפתרונות הלכתיים מאוחרים ("היתר המכירה"). ואולם לדעתי יש לראות את דבריו כאן כמכוונים אל גרעינה האידאולוגי של המצווה. בהתרסתו "ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה" או בהצעה "להתאסלם או להתנצר לשנה" מאיר למעשה מצליף בירושלים, שאולי מעדיפה דווקא לוותר על השמיטה כערך יהודי שהונחל בתורת משה כנכס חברתי לעולם כולו, היות והתנהלותה מעידה בה כאלף עדים שלא הפנימה את העקרונות הרעיוניים עליהם הוא מושתת. השביעיות החולפות - מעוקרות מתוכנה האידאי האמיתי של השמיטה - מוטחות בפניה של ירושלים, שאינה יכולה עוד להיתמם כאשר האדמות שמסביבה חמוסות כשפחות בזוזות, מכוח תאוות זרות של התפשטות טריטוריאלית והלאמה כוחנית. מה שווה לקיחת אדמה אם אין בצידה גאולה - לא גאולת קרקעות לאומית-חיצונית אלא גאולת אדמה פנימית-מהותית, זו עליה מצווה מצוות השמיטה? ומה שווה עוד כברת ארץ בלא דרך ארץ?

הו מאמא מאמא אדמה
הו מאמא אדמה.
הוא מאמא מאמא אדמה,
אדמה אדמתי!
עד מותי! 
עד מה אדמ-תי…

נראה כי מאיר מביע כאן זלזול מושחז באלה שרוממות קדושת האדמה בגרונם, בשעה שהתנהלותם בפועל מקבעת ערכים הפוכים, המחללים אותה הלכה למעשה. מאיר, המדגיש כאן שוב ושוב את ארעיותו של האדם ביחס לאדמה עליה הוא חי, בז כאן עמוקות לאלה הקושרים עצמם אליה עד מוות.

אל תעוררו ואל תעירו
שנאה שלא תחפץ.
רק תצא - אותה כבר לא יחזירו
לא רב, לא שר, לא ש"ץ.
מישהו עוד יתעורר עלינו
כמקיץ מחלומו:
נימחה אנחנו ושללנו
נשקע בתהומו.

מאיר מפציר בירושלים לבל תמשיך לעורר במעשיה וביהירותה שנאה מיותרת ש'לא תחפץ', שכן לאחר שזו תתפרץ לא יהיה בכוחו של איש להחזירה לבקבוק, ויהיה זה רב, שר או ש"ץ (שליח ציבור, פוליטיקאי). מה שעלול לקרות אז הוא בלתי הפיך. המרקם העדין כל-כך של האזור בטבורו יושבת ירושלים עשוי להיפרם, והכבלים האחרונים המחזיקים את המרחב העוין שסביבה - להינתק. או אז יתעוררו בני המדבר הרדומים מרבצם, ישטפו את ירושלים על השלל שאיוותה לעצמה בשכרונה ויימחוה יחד עמו (ויצוין הדימוי בו עושה מאיר שימוש בשתי השורות האחרונות של הבית, הלקוח מן התיאור המקראי של תבוסת מצרים, ה"נץ" מהמדרש, אך מופנה במהופך אל ירושלים דווקא).

לו רק הראיני את מראיך
השמיעני קולך
אמת וצדק בשעריך
זה נאווה מראך!
זה ערב קולך!

חן בעיני דודך!

את יופיה וחינה האמיתיים של ירושלים רואה מאיר לא בהתפשטות חסרת מעצורים, כי אם בדבקות בערכים ההומאניים העומדים בבסיס רעיון השמיטה, אשר נדמה כי אבדו לטובת היהירות ושכרון הכוח. היונה אליה נמשלו בני ישראל בצאתם ממצרים, הוא מדגיש, ניצלה מסגירת המלקחיים אליה נקלעה אך ורק הודות לזָכּותה המוסרית, ועל ירושלים, הנמצאת כיום במצב זהה, להבין ולהפנים זאת.
***

מ"מדרש יונתי" עולה בכל עוצמתה תפיסתו ההומניסטית של מאיר ז"ל באשר ליחסי אדם לאדמה, יחסי אדם לאדם, ויחסי עם למרחב בו הוא חי. ניתן לחלוק על תפיסה זו ולראות אותה כנאיבית וכלא מציאותית. ניתן גם לא להבין את פחדו המוחשי של מאיר מתוצאותיה הרות האסון של מדיניות ישראלית יהירה ופזיזה. ואולם על דבר אחד נדמה כי אין חולק: היום, כשראש הממשלה מטעם מפלגת הימין הגדולה במדינה מדבר במישרין על נסיגה כמעט מלאה לקוי 67', זו חכמה קטנה מאד להכיר באיוולת ובקוצר הרואי הגלומות בתופעות שמתאר "מדרש יונתי". אבל אז, כשבאויר נשבו פעמי משיח וכהשיח הלאומי הורכב מתמהיל של שכרון כוח ואקסטזה דתית - רק בודדים, מתי מעט, השכילו לראות למרחוק ולהבין כי תחת השפעתו המשכרת של התמהיל הזה עשויים פירות הנצחון להבאיש, ומדינת ישראל הצעירה עלולה להיכנס בגינו לסחרור עמוק, ממנו תתקשה מאד לצאת. מאיר אריאל היה אחד מהם.

בחרתי לחתום את המאמר בקטע שכתב מאיר ומובא ב"מאיר ברשת", אתר שהוקם לזכרו. להבנתי, עולים המסרים הנושבים מקטע זה בקנה אחד עם אלה של "מדרש יונתי".

בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה 'מסירת חלקי ארץ לריבונות עמים אחרים'
רק בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
כי מי אנחנו בכלל לוותר עליה?
אפילו נוותר עליה אלף פעמים, דור הולך ודור בא…
בואו נקרא לזה 'צורך השעה', ותו לא
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה 'מחווה לגמישות הגב של אברהם אבינו'
שקנה את המערה בשתי השתחוויות לעם הארץ
ובארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר
והוא נשיא אלהים בקרבם
ומחווה לכל דורות הגלות
שהתכופפו והשתחוו וקדו וזחלו והתרפסו
עד שהביאונו עד הלום
לבל נשכח כי מהם יש לנו חיים כהיום הזה
ולא ממתאבדי מצדה, שקופצים עלינו עכשיו לתפוס לנו את הגב בעמידה
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה היוותרות בארץ
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ כי ארץ היא יותר ממדינה
מדינה זה שטח שיפוט, שטח גבייה
ארץ היא ארץ היא ארץ היא ארץ
לארבע רוחות, לארבעה יסודות, לששה חושים, לשבעה מימדים
ועליה מוותרים יום יום באין דרך-ארץ, תחת כל ריבונות
כי מה ריבונות יודעת מתנודות האדמה, קצב הנוף, משקל האקלים, מנגינת המילים?
בואו נקרא לכל זיהום האויר, מים ויבשה ושפה - ויתור על הארץ
ואז גם הארץ מוותרת על יושביה
לא נקרא למסירת חלקי ארץ לריבונות עמים אחרים ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה הפסד הוייתי צורב
או התכופפות
או כניעה ללחצים
או הפגנת חולשה
או מהלך מזהיר מטפל לעיקר
או פתח להשקעות ערביות ביהודי הארץ, כאיזון להשקעות היהודיות בערביי הארץ עד כה
רק בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
כי לא היינו כאן כל כך הרבה זמן ולא ויתרנו
עכשיו, כשאנחנו כבר כאן… ואם בנצח עסקינן אז לנצח יש זמן
בואו נעשה צדק בצדק
נוותר על ריבונות מדומה וניוותר על אדמה
ולא נוותר על השפה והאקלים והנוף והקצב והמשקל ודרך ארץ
ולא נוותר על גרגר של רעיון.

נוח בשלום, איש יקר. מילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר. הנר שלך מאיר, עדין בוער.







36 תגובות:

  1. או. חיכיתי שתפרסם זאת שוב כבר הרבה זמן...

    השבמחק
  2. הארת את עיני, ישן מלא חדש .עוד נכונה התיחסות נרחבת

    השבמחק
  3. מקסים, שמח שנתקלתי בזה במקרה.

    אבל שתי הערות: לדעתי אתה מפספס משהו מהותי וחשוב בנמשל של הנץ והנחש - מאיר אריאל לא אומר "זה הים מאחורינו", אלא "זה ארצות הים מאחורינו". הנץ והנחש בנמשל של מאיר אריאל זה לא הים התיכון והמרחב הערבי, אלא מדינות המערב והמרחב הערבי. הפרשנות שלך קצת מגמדת את מאיר אריאל, כאילו הוא אמר שגם הוא רצה וילה מערבית בג'ונגל, רק שהוא הסתפק בוילה קטנה וצנועה יותר כדי לא להרגיז את השכנים - בזמן שלפי מאיר אריאל גם מדינות המערב מאיימות עלינו, וגם התשוקה לקיים פה מדינה מערבית שמתנכרת לסביבה היא סכנה.

    אגב, אשמח לשמוע ממך אם יש משמעות כלשהי למילים "תשוקתם" ו"זמרתם", אם גם זה פרפרזה כלשהי על פסוק מהמקורות. מה זה זמרה בכלל?

    והערה שניה: בעיניי הפזמון המשעשע על מאמא אדמה, אדמתי-עד מותי" הוא לא כמיהה לאדמה, כמו בציטוט האחר שצירפת בסוף, אלא פשוט התייחסות צינית מלעיגה, של הפטיש לאדמה של מי שרץ לקחת עוד ועוד אדמות, אבל לא יודע לשמוט חובות ולא יודע לקיים את מצוות המוסר. נכון, זה לא עקבי עם הקטע האחר שצירפת, שבו מאיר אריאל עצמו קצת פטישיסט לאדמה, בהפוך על הפוך - אבל זה בסדר, אף אחד מאתנו הוא לא 100% עקבי.

    השבמחק
    תשובות
    1. זמרה היא אותו הדבר האיכותי שנלקח מארץ ישראל על ידי המרגלים

      מחק
  4. שלום אנונימי יקר,

    תגובתך מאליפה. אני מקבל במלואן את שתי הערותיך וברשותך אתקן את דבריי לפיהן.

    אתה מוזמן בהזדמנות זו לצאת מאלמוניותך.

    השבמחק
    תשובות
    1. ואם אגיד לך שקוראים לי דן, זה יעשה אותי פחות אנונימי??

      הטקסט מקסים, וזה נפלא לפגוש אדם שגם יודע להסביר את כל המקומות איתם מאיר אריאל מתכתב מתוך המקורות היהודיים - הרבה פעמים היכרות עם המקורות והיכרות עם מאיר אריאל הם שני עולמות נפרדים...

      הייתי בכל זאת רוצה לדעת אם גם תשוקתם וזמרתם מתכתבים עם המקורות, וגם לדעת איך 'עוטיה על עדרים' הוא וריאציה נפלאה על פסוק אחר משיר השירים.

      מחק
    2. דן, כל הנקודות אליהן התייחסת מופיעות כעת בטקסט. כפי שתוכל לראות, קיבלתי במלואן את שתי הערותיך ושיניתי את דבריי בהתאם. התייחסתי גם ל"זמרתם" ו"תשוקתם" כמיטב הבנתי (קרדיט לחברי מנו מסטיי על תבונתו ועצתו הטובה)וכן למקור המקראי של "עוטיה על עדרים". תודה על הערותיך המחכימות.

      אגב, אני לא סבור ש"מאמא אדמה" עומד בסתירה לקטע שהבאתי בסוף, אלא דווקא משלים אותו היטב. הקטע ההוא, כפי שגם הדגשתי במאמר, מדבר על ארעיותו של האדם על האדמה, ולכן מובן היטב הזלזול המובא בשיר כלפי אותם הקושרים עצמם אל האדמה עד מוות ("עד מותי").

      מחק
    3. מילים: חיים חפר (פיינר)
      לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב
      שנת כתיבה: 1948
      שנת הלחנה: 1948

      לֵךְ, לֵךְ לַמִּדְבָּר,
      הַדְּרָכִים יוֹבִילוּ.
      לַיִל טֶרֶם בָּא,
      לֵךְ, אָחִי, אֶל הַמִּדְבָּר.

      שׁוּב, שׁוּב נַחֲזֹר,
      הַצּוּקִים יָרִיעוּ,
      שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר
      עוֹד תִּזְרַח עָלֵינוּ.

      לַמִּדְבָּר –
      אֶרֶץ לֹא מַיִם.
      הוֹ, אַתְּ, אַדְמָתִי,
      שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ!

      אֶרֶץ מְלוּחָה,
      רוּחַ וָזַעַם,
      הַלּוֹחֲמִים חָזְרוּ
      הוֹ, כַּסַּעַר.

      לַמִּדְבָּר –
      אֶרֶץ לֹא מַיִם.
      הוֹ, אַתְּ, אַדְמָתִי,
      שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ!

      אני חושב שאולי יש קשר בין "הו את אדמתי" של חיים חפר לאדמתי של מאיר אריאל

      מחק
  5. עוד מעט השלמות:
    א) אדמה אדמתי עד-מותי, הוא ציטוט מפורש משירו של אלכסנדר פן 'על גבעות שייך אברק'. שיר שלמיטב הבנתי מסמל את חלום הציונות המקורית, ללא מרכאות וללא התנצלות, ציונות שהייתה אופטימית בה במידה שהייתה אלימה, גברית ובועלת.
    הרמ"א מצטט את השיר בכדי להראות איך הגבריות האלימה נישארה, אך במקום תמימות אופטימית היא לבשה צביעות ואינטרסים.
    ב) בהקשר של השיר/מאמר שהובא בסוף, ויראציה נוספת לרעיון זה מצוי בשיר 'על ארץ מוותרים רק בלב', שמופיע באלבום 'מודה אני' שיצא לאור לאחר מותו של מאיר.

    השבמחק
  6. תודה על הטור. מאוד נהניתי לקרוא ולהחכים

    השבמחק
  7. מצטרף לתודות, חיפשתי את זה ואני שמח שמצאתי :)

    להבנתי, הביקורת שאולי מופנית בשיר כלפי ההשחתה הפוליטית-טריטוריאלית, היא רק חלק מההשחתה הכללית עליה אריאל מלין כנביא זעם. בעיקר של אילי ההון, בעיקר של אלה המקורבים לשלטון או אוחזים בו - "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל". כלומר, הוא פונה למושל עצמו המתעטה בחסינותו.

    כמו כן, ייתכן שהנמשל: "זה - ארצות הים מאחורינו אנחנו תשוקתם. זה - הארצות שמסביבנו אנחנו זמרתם", של משל הנץ והנחש, הוא אותו נמשל המובא בהמשך: "וכבר היינו בתנור, עכשיו על המחבת." קרי הארצות שמאחורינו הם ארצות אירופה תחת הכיבוש הנאצי.

    אלו הם 50 הזוזים שלי לדיון.
    שוב תודה!

    השבמחק
    תשובות
    1. בהחלט ייתכן.
      לדעתי "מושל" רומז במישרין למושלי השלטון הצבאי בשטחים (וכך גם כתבתי לעיל)

      מחק
  8. ארצות הים , וכו - יש פה לדעתי לגלוג על ראייתנו את עצמנו ככותרת הבריאה וכעם סגולה , ולי עונג לעסוק בשיר הזה במקום הזה.

    השבמחק
  9. simply wonderful . many thanks

    השבמחק
  10. כמשחרר יונים אני מוצא שהפוסט מקסים ומרשים עד מאוד.
    להערכתי גישתו של מאיר אריאל המאוחר כלפי לאומיות יהודית ושלטון בארץ ישראל קצת שונה.
    בתים "על ארץ מוותרים רק בלב" עם התייחסות בסוגריים:
    החליפה אותי פעמיים (גלויות)
    כמעט שהייתי אחר (התבוללות)
    אך לי אלף שנים ועוד אלף (אלפיים שנות)
    שלא מוותר על גרגר (צומוד יהודי)

    החליפה אותי איך ולמה
    איך למה לא שמתי לב
    כמו שדרכתי עליה (הפניית עורף לעיקרי הדת והמסורת?)
    ככה גם לא שמתי לב

    רק מידי נשמטה לי
    מיד נלכדה בלבי (כיסופים)
    ובלבי אחזתיה
    שלא תשכח ימיני (כאן הוא מזהה את מקום הכיסופים כירושלים ומוטיב הארץ הכללי מתחלף למעשה בארץ ישראל)

    כי תמצא לך ארץ (בחירה)
    ותהיה בה אזרח
    לך איתה בדרך ארץ
    שמע מאחד שסרח (מאחד שויתר על שטחים, סרח פוליטית, הזניח את הצומד?)

    ארץ אוהבת קצת יחס
    ארץ רוצה תשומת לב (אהבת הארץ לעומת הבורות שהשתרשה מסביב)
    לא משנה מי ומה אתה (דיעותיך לא רלוונטיות לעול מסויים שדורשת האדמה מבעליה)
    ארץ רוצה תשומת לב (אהבת הארץ, היכרות פיסית, היסטורית, תנ"ך- בלעדיהם ארץ ישראל היא סתם "ארץ")

    כי על ארץ מוותרים רק בלב
    ארץ עוזבים רק בלב
    ארץ שוכחים רק בלב
    על ארץ מוותרים רק בלב
    רק בלב (מדגיש שהקשר לישראל עמוק ומסתורי יותר מהרמה השכלתנית עיונית)

    שבת שלום

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על מילותיך וסליחה על התגובה המאוחרת.

      לדעתי דווקא המשפט "על ארץ מוותרים רק בלב" הולם במדויק את מה שהבנתי ממאיר וכתבתי במאמר.

      מחק
  11. מדרש נאה על מדרש נאה. אחד השירים החביבים עלי מציקלונו של מאיר אריאל זצ"ל.
    אבל אני חושב שמאיר מציג כאן את האידאל, והאידאל הזה לא יכול להתקיים במרחב הצר שבין ארצות הים שמאחורינו - היינו אירופה - ובין הארצות שמסביבנו - המזרח התיכון. השורות הללו ממדרש היונה מלמדות שמאיר עצמו ידע שהמציאות הנוכחית לא מאפשר וויתור. ואל תשכח את "שיר כאב" שעוסק גם הוא בקונפליקט הערבי-ישראלי/אסלאמי-יהודי ומציג גישה ריאלית יותר.
    "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
    יושב ערבי עם נרגילה
    אפילו אם זה מתחיל בסיביר
    או בהוליווד עם הבה נגילה
    אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו
    בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות
    עינינו".
    היא, הארץ, היא השופטת. איך? אולי הדבר יתברר רק למפרע. מי שיוקא - יוקע. הצומוד לקרקע צריך להיות כפול ליבה: פיזי ומוסרי. אבל הא בלא הא לא יתקיים.

    השבמחק
  12. אליהו יקר, איני מבין מדוע נדחקת להבין כך. מאיר מדבר במפורש על צומוד רעיוני שמחליף את הצומוד הפיזי, לפחות ביחס לחבלי ארץ בהם הצומוד הפיזי כרוך בעשיית עוול של ממש. השיר, ואף יותר מכך דבריו שציטטתי בסוף, מדברים היטב היטב בעד עצמם.

    השבמחק
  13. חניאל,
    התרשמתי מאד מהפירוש העשיר והיפה שלך. אכן, מאיר אריאל ז״ל היה יחיד ומיוחד.
    אולם ברצוני לציין שגם מאיר ז״ל וממילא גם בפירוש כאן, נבחר פן אחד, מגמה אחת של התורה וחז״ל והושמטה מגמה אחרת שהיא חשובה ומרכזית לא פחות ממנה.
    אכן, יחסי אדם ואדמה אינם פשוטים ולכן יש לנו צורך לשמוט את הקרקע אחת לשבע שנים. אך שמיטה היא יחידה אחת במסגרת של 7 שנים הכוללת 6 שנות בעלות, ריבונות.
    היחס בין אדם לאדמה מתחיל מכך שהאדמה היא מקומו של האדם, אין לו מקום טבעי אחר להיות בו. האדמה היא גם מקומה של אומה. אומה אומה ואדמתה.
    בספר ויקרא מתוארים פסוקי הפורענות: ״והייתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חורבה. אז תרצה הארץ את-שבתותיה, כל ימי הושמה, ואתם, בארץ אויביכם; אז תשבת הארץ, והרצת את-שבתותיה. כל-ימי הושמה, תשבות, את אשר לא-שבתה בשבתותיכם, בשבתכם עליה.״
    בודאי שמאיר אריאל הכיר פסוקים אלו והם שימשו לו כעין בסיס ורקע לשיר. אמנם לכל תנועה היסטורית יש את תנועת הנגד שלה- הגענו למצב שבו יחסי אדם-אדמה הפכו לא למורכבים או משחיתים כבימי בית ראשון, אלא ללא קיימים בעקבות אלפיים שנות סילוק מאדמה- אדמתנו. בכדי לכונן מערכת יחסים מחודשת יש צורך בסיסי בלהיפגש, מיד, ללא דיחויים. אם נמשיך לדון בנפשנו עד כלות אם ראויים אנחנו, ומה יהיה עם השמיטה, אז זו תהיה חתונה מאוחרת... אם בכלל.
    אני מבין באמת את חששו המוצדק של מאיר אריאל, אך אל נשכח שאלפיים שנות גלות גם הם עשו את שלהם, אומה שחיה כ״לופט מנש״(אנשי אוויר) במשך כל כך הרבה שנים, לא באמת יכולה בן לילה להפוך לאומה של אנשי אדמה וכובשים מסואבים (והשיר הזה עצמו מהווה ראיה לכך)
    חז״ל עצמם שראו את מכלול הפנים ביטאו את הקושי הרב בתקופה בה אנו נמצאים. בסוגיה העוסקת בדור החזרה לארץ נטענות מיני טענות על הקושי שיהיה בימים אלה. אחת הטענות המובאות היא:
    ״אמר רבי יוחנן פמליא של מעלה ופמליא של מטה בשעה שאמר הקב''ה הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה״ ומסביר רש״י: ״כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו שורו ביותר וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם כך הקב''ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לעובדי כוכבים וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד עובדי כוכבים מפני ישראל״.
    גם חז״ל זיהו את השבר המוסרי הגדול בדור החזרה לארץ כבעיה הפלסטינית. אמנם למרות הקושי הגדול, עם כל הזהירות והרגישות והמטען שקיבלנו בזכות השמיטה הארוכה- הגלות, אין אנו יכולים להתנכר לזהותנו, יעודנו והאדמה היחידה בה אנו יכולים להגשים יעוד זה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה עומר על תגובתך היפה. אני מקווה שמערכת האתר מודיעה לך איכשהו על תגובתי לה.
      בהזדמנות זו גם סליחה לכל המגיבים שלא היה לי סיפק להתייחס לתגובותיהם.

      לדעתי דבריך היו נכונים לו היה מאיר תוקף את הקשר לאדמה קטגורית. למיטב שיפוטי והבנתי הוא אינו עושה כן. הוא מבדיל בין הצורך להתיישב על האדמה לבין בצורך בטיפוח היכולת להישאר עם זיקה רעיונית אליה במקומות שבהם ישובה כרוך בעיוול אנשים אחרים. לדעתי הוא ממש נבהל ממה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל דרסה את האדמה יחד עם האנשים החיים עליה; מהעדפת האדמה על פני החיים עליה וממנה. בשיר הוא מדבר גם על פחד מתוצאות מעשיות של ההתנהלות הזו, אבל להבנתי בממד עמוק אף יותר היא צרמה לו מאד, להיותה זרה לו ולתפיסת העולם שלו. מדהים היום לראות איך הוא ראה אז את מה שלא ראה כמעט איש מלבדו.

      מחק
    2. אתה צודק, זה אכן היה המבט והתפיסה שלו.
      אמנם הערתי היתה בנוגע למתודה.
      אני מאד מעריך ואף מעריץ שימוש במדרש ובכלל בעקרונות יהודיים מסורתיים לצורך ענייני פרט וחברה עדכניים (הרי לשם מה אם לא לכך הם נוצרו), ובמיוחד בדרך הגאונית והיפהפיה של מאיר אריאל.
      אך עם זאת קשה לי כאשר לוקחים עקרון יהודי מסוים- במקרה הזה שמיטה, והופכים אותו לעיקרון היחידי בו יש להתחשב.
      ובכלל, יש משהו מעט ״טריקי״ בהסתכלות על הצד שכנגד ולומר עליו שכל מה שמענין אותו זה ״אדמה״. ״מה יותר חשוב, אדם או אדמה?״. כי מהי הציונות אם לא גאולת אדמה, גם כשזה קשה, לא רק כגנב במחתרת אלא כעני המחטט באשפה ומסתבר שזו גאולה וזה כבודה (וקשה לי להאמין שמאיר אריאל מאמץ את הגישה החרדית ששואלת את אותה שאלה בדיוק כי בעיניי דמיונה ציפתה שאלוהים ישלח גריפונים שיקחו אותם מוורשא לירושלים ושיזהרו לשמור מרחק אווירי מכדור האש העוטף את בית המקדש שיתעופף לו בדרך לשם). הציונות, כמתבקש משמה, גם התעקשה דווקא על ארץ ישראל ולא במקום ניטרלי, סטרילי אי שם באוגנדה. היא לא הסתפקה ב״זיקה רעיונית״ לציון. העדפת האדמה היתה גם מול שאלות מוסריות לא פחות קשות, בחירה במקום מלא ביצות ומגפות שגבו אלפי קורבנות גם היא לכאורה העדפת אדמה על פני אדם.
      אלא שוודאי, האדם הוא מה שחשוב, אך לאדם יש מקום, אדמה. יותר מלאדם הפרטי, לאומה, יש מקום שרק בו היא תצליח להיות מי שהיא.
      מאד קל להסביר את האחר כפועל ממניעים מיסטיים מוזרים וזרים, אך כמי שלמד וחקר את יסודות התפיסה שעומדת ביסוד תנועת ההתישבות ה״דתית״, הדברים נובעים ממניעים רציונאליים מוסריים ערכיים שגם לא מעלימים עין משום צד והיבט מוסרי אחר. לכל הפחות אין הדברים פחות רציונאליים מכל תנועה אידיאולוגית אחרת אך אין כאן המקום להאריך בזה.
      אמנם לאדם הפוסטמודרני שאיבד את הקשר והיחס הטבעי(ואגב ב״מה חדש במדע״ אנו רואים את דעתו של מאיר אריאל לאיבוד הטבעיות) לדברים הרבה יותר בסיסיים מאדמה, יהיה קשה מאד להבין לקבל את זה, אבל מצד שני הרי הוא מקבל את הנרטיב הפלסטיני...

      מחק
  14. תודה רבה על הפירוש הנאה. כתוב נפלא.

    השבמחק
  15. איך השיר מתיישב עם האידיאולוגיה של השיר 'על ארץ מוותרים רק בלב'?

    השבמחק
  16. מאלף, ראוי ומנחם. תודה לך.
    חשוב לציין שהשיר נכתב כתגובה לאינטיפאדה הראשונה, כשהאלבום יוצא כשנה בערך לאחר אותן מאורעות. לעיון נוסף ניתן לקרוא את פרק 12 בביוגרפיה של פרופ' ניסים קלדרון.

    השבמחק
  17. רציתי להודות לך עמוקות, לא רק על המדרש המשגע והעשוי להלכה, אלא גם על הביאור שלא היה ביכולתי לעשות. רוצה שתדע שעשיתי שימוש חינוכי בכך, שאבתי הרבה השראה מהטור הזה בתוך לימוד חניכי בכתיבה יוצרת מבוססת מקורות.
    אבל הערה: מבדיקה קצרה מדובר בנחמיה פרק ה' ולא פרק ח'.

    השבמחק
  18. תודה רבה לכל העונים והמגיבים. משמח אותי לראות שהפוסט חי ותוסס גם שנים לאחר כתיבתו.

    השבמחק
  19. קודם כל - הפוסט מעניין ומחכים. הגעתי אליו במקרה מוחלט והפקתי ממנו הנאה מרובה.
    אני רוצה להציע רוח קצת שונה להבין בה את המדרש.
    ראשית עקרון השמיטה. קובע שאחרי שש שנים בהן אדם עובד אדמתו, הוא חופשי לשנה. "עובד את" עלול להפוך בקלות ל"עבד של". לכן חשיבות השמיטה. המשמעות העמוקה היא לא שהאדמה לא שייכת לאדם. אלא שהאדם לא שייך לאדמתו. שאל לו לאדם לאבד כל חייו במירוץ אחר החומר. כל שישי ימים יקדיש יום לרוח. כל שש שנים יקדיש לרוח שנה.

    נקודה שנייה היא המשל שמוסבר בגוף השיר. "יונתי שוב ... הנץ מעל ... הנפתל". ואז הנמשל - זה ראשון הנץ, המייחל מרחוק למנוסתנו הוא ארצות הים. זה שני הנחש המאיים הוא הארצות שמסביבנו. וזו בלשון נקבה, היונה, והיא אותה השיירה הפונה לים. שים לב למילה "אותה". רוצה לומר - דבר לא השתנה. אנחנו העם שברח ממצרים. אחרי אלפיים שנה ברח מאירופה, אבל (!) אנחנו גם אותו העם שלו זכות אבות על הארץ הזו, אליה שבנו בזכות ובעוז.
    ומה עושה ירושלים? מתיפיפת, רוקדת ברבים. עוסקת בויכוחים פנימיים. חסרת אופי וכבוד עצמי. כאילו תוכל לשכנע את הנץ והנחש להפסיק לטרוף יונים.
    לתפיסתי מאיר טוען שאין שלום בלי צדק. האדמה הזו שלנו בדין. אם לא נעמוד על כך - לשם מה באנו הלום? חלמנו חלום? וגרוע מכך - ללא צדק לעולם לא יהיה שלום אמת.
    אני אמנם כותב מרספקטיבה ימנית אבל... בשנות ה-80 החלו להישמע קולות שקוראים לויתורים כואבים. זכור שמאיר וחבריו שילמו בדמים על השטחים האלה. אני חושב שהשיר מציג תפיסה מפא"יניקית חפצת שלום, אך גם כזו שזוכרת למה באנו הנה, באיזה זכות ומה עברנו בגולה.

    יכול להיות שאני שומע את שחסר לי ואחר שומע את שחסר לו. אני פשוט לא בטוח שמה שצעק מאיר הוא כ"כ פשוט. אחת הבעיות איתו היא שקשה לדעת מתי הוא מלגלג ומתי הוא מתנבא...

    השבמחק
    תשובות
    1. הוא אומר בעצמו שזה כוון כחץ לגוש אמונים:
      https://www.youtube.com/watch?v=zpXU0SGLUw4&t=1986s
      דקה 24

      מחק
  20. מאיר חי בועט ותוסס.הרב היחיד בחיי

    השבמחק
  21. תודה על הפירוש המעמיק והמדוייק החכמתי

    השבמחק